…וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר: "אָבִי!", וַיֹּאמֶר: "הִנֶּנִּי, בְנִי". וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?" וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי". וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. (בראשית כ"ב ו-ח)

התחריט לוכד סצנה אחת מתוך סיפור עקדת יצחק. ה' ציווה על אברהם להקריב את בנו האהוב על הר נישא ומרוחק. אברהם לוקח אתו את יצחק ויוצא אל המסע הנורא שיוביל לחורבן כל תקוותיו וחלומותיו. רמברנדט בחר להדגיש את ההתחייבות של אברהם לבנו הצעיר, לאמור: "אלקים יראה לו השה לעולה". אצבעו של אברהם מצביעה כלפי מעלה, כדי להנחות את יצחק לתשובה המוכרחת לשאלתו: "ואיה השה לעולה?" הבעת פניו הנוקשה של אברהם מורה על חומרת המצב. יצחק, האוחז בחבילת העצים לשרפה, מקשיב בתשומת לב. הבעת פניו משקפת מבוכה, ומותירה את המתבונן תוהה, האם הוא מודע לכך שהוא עתיד להיות הקרבן.

המסע הוא כמין צעידת-שתיקה דרך הסתם והארעי, עצירת-נשימה, תהליך ללא-הווה, המשולב בין העבר והעתיד כאריכה שלא נמלאה…
(אריך אוארבך, 'הצלקת של אודיסאוס')

המילים היחידות שנשמעות במהלך דרך שלושת הימים אל הר המוריה, הן הדיאלוג בין אברהם ליצחק. הן מכילות את הקולות הפנימיים של האב והבן, שהרהיבו לעלות לגבהים מרתיעים של מחויבות דתית.
המילה הנוקבת הראשונה של יצחק: "אָבִי", נענית מנהמת לבו של אברהם "הִנֶּנִּי, בְנִי". אין עוד מילים שמכילות עוצמה כה רבה ויכולות לרמוז לשאלות האולטימטיביות שיצחק שואל. האם שכחת שאני בנך, בנך יחידך, אשר אהבת? אני בנך, ולי חיכית כל ימי חייך! אני המפתח לעתידך. בלעדיי אין תוחלת ותקווה. די בכך שאברהם אומר "הנני, בני", ויצחק יודע שאביו מכיר בכך שעברו, ההווה שלו ועתידו ייכחדו באבחה אחת על ידי פעולה הרת גורל. ואף על פי כן הוא מנחם את יצחק, עם זה שהוא מאשש באופן חד משמעי את אמונתו בה' שיראה לו את השה לעולה.
הכתובים מסגרו את השיחה בביטוי "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו". מלכתחילה זהו תיאור של מסעם, ואולם לאחר השיחה ביניהם הם הגיעו להבנה שבשתיקה; אין עוד מה לומר. כעת הם מאוחדים ברוח; זה לעקוד וזה להיעקד.

ִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ…
(בראשית כ"ב ו)

פרט זה בסיפור המקראי נראה פשוט וישיר. אברהם החליט להשאיר את נעריו ואת החמור בתחתית ההר. הוא ויצחק ימשיכו בדרכם לבדם. אף לא אחד יידע על המעשה הנורא שעתיד להתרחש. אברהם ובנו יטפסו לבדם, כאשר אברהם נושא את האש ואת המאכלת ויצחק נושא את העצים.

חכמינו לא הסתפקו בפסיחה על הפרט הזה, והציעו שני פירושים אפשריים. לפי הדעה הסוברת שהניסיון היה של אברהם לבדו, ייתכן שיצחק הולך "כזה שהוא טוען צלובו בכתפו" (בראשית רבה, פרשת וירא, נו, ג), מבלי לדעת שהוא עצמו הקרבן. גישה אחרת רואה ביצחק שחקן פעיל במחזה: הוא עצמו נושא את העצים לשרפתו. אברהם הלך כדי להקריב קרבן, ויצחק הלך כדי להקריב את עצמו. לפי הפרשנות הזאת חז"ל משנים את תפקידו של יצחק מנער סביל לבוגר פעיל ואחראי למעשיו. האובייקט הפך לסובייקט, והניסיון האולטימטיבי של אברהם מכיל את הניסיון האולטימטיבי של יצחק.

השאלה מדוע אלוהים הכל-יכול היה צריך לנסות את אברהם נחקרה במרוצת הדורות דרך הפריזמה הפרשנית. רב סעדיה גאון העלה את האפשרות שהניסיון לא היה של אברהם לבדו אלא היה כאן ניסיון לארבע דמויות.
ראשית זה ניסיון לקב"ה: לא כדי לחדש לו דבר מה, אלא למענו, לקדש את שמו הגדול בעולם, על ידי הוכחת המחויבות של המאמינים בו. אלוהים לא בוחר את הנבחרים במקרה. הם הופכים ראויים לבחירה בזכות עמידתם בניסיונות.
הניסיון השני היה לאברהם. אברהם, שכבש את רחמיו ועשה את רצונו כרצון בוראו, זכה לעלות בהר ה' ולקום במקום קודשו.
הניסיון השלישי היה לשרה. רב סעדיה גאון מציין שאברהם ושרה פעלו יחדיו. אפשר לדרוש מן הכתובים, שהיציאה של אברהם לדרכו השכם בבוקר נועדה להבטיח ששרה לא תעמוד בדרכו. רב סעדיה גאון לא מסכים לפירוש זה. הוא סבור שאף שרה נבחנה ועמדה בניסיון והתעלתה אל מעבר לאנוכיוּת ולאימהוּת. "בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר" – זו שרה אמנו (מדרש משלי ל"א יא).
ולבסוף טוען רב סעדיה גאון, שהניסיון היה ליצחק עצמו. ישמעאל, הבן הבכור, נימול בגיל שלוש עשרה, אבל יצחק נימול בן שמונה ימים. כדי לבסס את מעמדו הדומיננטי כיורש הרוחני של אברהם היה עליו לעמוד בניסיון שלו עצמו, ניסיון העקדה, ולהקריב את כל גופו לאלוהים. כיוון שהיה מוכן לעשות זאת, הובטחה בכורתו.
בפירושו של רב סעדיה גאון אברהם, שרה ויצחק הם כולם דמויות ראשיות בדרמה המקראית.

פרשנים אחרים מתמקדים אך ורק ביצחק. הוא מתואר בספרות הרבנית כמי שנטל חלק פעיל בכל התהליך. הוא מעסיק את עצמו בבניית המזבח ויש לו יישוב הדעת להציע שאביו יכפות אותו היטב, כדי שהוא לא יזוז, והקורבן לא ייפסל. ייתכן שהתיאור שמשבח ביותר את שיעור הקומה של יצחק נמצא במדרש תנחומא:

"וירא את המקום מרחוק". אמר ליצחק: רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו: אני רואה הר נאה משובח וענן קשור עליו. אמר לנעריו: רואין אתם כלום? אמרו לו: אין אנו רואין אלא מדבריות. אמר להם: שבו לכם פה עם החמור. (פרשת וירא, פסקא כג)

הפירושים האחרים מצביעים על יצחק כעל משתתף פעיל בסיפור, אבל המדרש הזה מאיר את חזון הראייה למרחוק, שהיה בו צורך כדי להשיג את הטרנסצנדנטי. הנערים הנבערים נשארו הרחק מאחור; רק אברהם ויצחק היו בעלי חזון. החיל וחוסן הרוחני אִפשרו להם לצעוד בנתיב האקזיסטנציאלי אל תוך הערפל, אל הר ה' שענן קשור עליו – כאבירי האמונה בשירות ריבון כל העולמים.

1. 'הצלקת של אודיסאוס', פרק מספרו של אריך אוארבך, מימזיס – התגלמות המציאות בספרות המערב (תרגם: ברוך קרוא; הוסיף מבוא: דב סדן), ירושלים, מוסד ביאליק, תשי"ח-1958, עמ' 8.

2. רב סעדיה גאון (882 – 942) היה המלומד והמחבר הגדול ביותר בתקופת הגאונים ושימש "ראש המדברים לכל דבר" של הקהילה היהודית בבבל. הוא תרגם את התנ"ך לערבית עם פירוש בשם 'תפסיר'. הטקסט לחומש בראשית תורגם לעברית בידי משה צוקר, וכותרתו: פירוש רב סעדיה גאון לבראשית (ניו יורק תשמ"ד).

3. סיפור הניסיון העשירי שבו נתנסה אברהם נקרא העקדה, שמשמעותה המילולית היא הכפיתה (של יצחק). הסיפור, המופיע בחומש בראשית כ"א א-יט, מתאר כיצד אלוהים ציווה על אברהם לקחת את בנו יחידו האהוב, יצחק, לקשור אותו ולהקריב אותו. המעשה עצמו נמנע בזכות התערבות של מלאך, ויצחק ניצל. סיפור העקדה הפך במהלך הדורות לסמל חשוב של הקרבה עצמית, צייתנות לרצון האל ונכונות למות על קידוש ה'.

4. מדרש תנחומא הוא מדרש שיש בו אמרות, אגדות, לקחי דברים ודרשות בשם רבי תנחומא