ַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר: "אַבְרָהָם! אַבְרָהָם!" וַיֹּאמֶר: "הִנֵּנִי". וַיֹּאמֶר: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה" (בראשית כ"ב י-יב)

נתבונן במשחק הידיים בציור הזה. ידיו של יצחק, הכבולות מאחורי גבו, הופכות אותו לקרבן פסיבי. באשר לידיו של המלאך – יד אחת עוצרת בדרמטיות את הפעולה האלימה ברגע המכריע, והיד האחרת מפילה את הסכין מידו של אברהם.

ואולם נשאלת השאלה מה רצה רמברנדט להביע באמצעות ידו השמאלית של אברהם. מדוע הוא מכסה את פני ילדו? האם היד הרוצחת חונקת את הילד ומכינה את צווארו לשחיטה? או שמא אברהם מכסה את פני יצחק כדי לחסוך ממנו את המראה של אביו בשעה שהוא מבצע מעשה שאין להעלותו על הדעת? ואולי ברגע של חרדה אברהם, האב הרחמן, שמוכן לבצע את הצו האלוהי בכל מחיר ולשחוט את יצחק, אינו יכול להתבונן בעיניו של בנו האהוב?

פניו של אברהם משקפים כל מה שאפשר לצפות: מבוכה, תדהמה וחוסר הבנה מוחלט. לאחר שהכין עצמו למצעד המוות הזה, הוא נרתע כאשר נאמר לו לפתע לעצור. כיצד יישב אברהם את ביטול רוע הגזרה האלוקית עם הציווי המקורי? אם בסופו של דבר המעשה לא נעשה, מה הייתה המטרה של הניסיון הקשה והמייסר הזה.

אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי (בראשית כ"ב יב)

אברהם כופת את יצחק בנו בנכונות מוחלטת לקראת הקרבתו. ברגע המכריע, כאשר הסכין מונפת לשחיטה, ידו מושהית על ידי צו אלוהי. מדוע האל שציווה על ההקרבה מבטל את תוקף הציווי?

במסה הנודעת שלו, חיל ורעדה, מבחין סרן קירקגור בין מה שהוא מכנה 'נורמות מוסריות' (ethical norms) לבין 'ההשהיה הטלאולוגית [כלומר – שיש לה מטרה] של המעשה המוסרי' (the teleological suspension of the ethical). בכל הֶקשר אחר המעשה של אברהם נחשב לרצח; ואולם המוסר הפשוט מושהה כאשר אנו מצוּוים על ידי אלוהים עצמו לפעול למען מטרה קוסמית. ציות לציווי האלוהי, ואין זה משנה עד כמה הוא לא רציונאלי, הוא הדבר האחד שיש לו משמעות. באמצעות הכניעה לרצון ה', האדם הופך ל'אביר האמונה', וכך הוא מחשל את מהותו הרוחנית.

במסה הנודעת שלו, חיל ורעדה, מבחין סרן קירקגור בין מה שהוא מכנה 'נורמות מוסריות' (ethical norms) לבין 'ההשהיה הטלאולוגית [כלומר – שיש לה מטרה] של המעשה המוסרי' (the teleological suspension of the ethical). בכל הֶקשר אחר המעשה של אברהם נחשב לרצח; ואולם המוסר הפשוט מושהה כאשר אנו מצוּוים על ידי אלוהים עצמו לפעול למען מטרה קוסמית. ציות לציווי האלוהי, ואין זה משנה עד כמה הוא לא רציונאלי, הוא הדבר האחד שיש לו משמעות. באמצעות הכניעה לרצון ה', האדם הופך ל'אביר האמונה', וכך הוא מחשל את מהותו הרוחנית.

1. סרן קירקגור, חיל ורעדה: ליריקה דיאלקטית (תרגם מדנית: איל לוין; הקדים וערך: יעקב גולומב, ירושלים, מאגנס, תשמ"ו (1986).

2. בראשית רבה הוא מדרש אגדה על חומש בראשית, שהתחבר בארץ ישראל והוא מתאר בפרוטרוט את ספר בראשית פרק אחר פרק, פסוק אחר פסוק, ולעתים קרובות אף מילה אחר מילה.

3. הרב אברהם יצחק הכהן קוק (תרכ"ה – תרצ"ה; 1865 – 1935) היה הרב האשכנזי הראשי הראשון לארץ ישראל. ראה אגרות הראי"ה, כרך ב', עמ' 43, ירושלים תשמ"ה. להרחבת העניין עיין עוד בספרו של יהודה גלמן, Jerome (Yehuda) Gellman, The Fear, the Trembling, and the Fire: Kierkegaard and Hasidic Masters on the Binding of Isaac, University Press of America, 1994