וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי. וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה. וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד. (שמואל א' י"ז, מח-נ)

רמברנדט מתאר את דוד וגליָת באחד מתוך ארבעה הדפסים שהכין לספרו של מנשה בן ישראל Piedra Gloriosa (האבן המרהיבה). האבן שבה נהרג גליָת הייתה סמלו של המשיח. בתחריט נראה דוד כשהוא מסובב את הקלע שלו וגליָת מתחיל ליפול קדימה. ברקע נראים רבבות ישראל המריעים לדוד.

הסיפור של דוד וגליָת הוא מעשה קלאסי על ענק בלתי מנוצח שמובס בידי נער צעיר. הרקע לסיפור הוא משבר הקיום הלאומי שנגרם בגלל איום השליטה הפלשתית. הפלשתים מתוארים כעם חזק בעל עצמה צבאית מדהימה. גליָת הוא התגלמות העוצמה הזאת. עם ישראל היה על סף ייאוש מוחלט. גליָת זרע בלבם לא רק פחד מפני ממדיו העצומים וכלי הנשק הכבדים שלו; הוא גם חירף את אלוהי ישראל בעזות מצח. דרך הלוחמה הפסיכולוגית הזאת באמצעות התגרות והצקה שברה לגמרי את רוחם של מערכות ישראל. והנה בשעה שחוסר התקווה והייאוש התנחלו בלבבות העם והמלך, הגיע דוד אל החזית כדי להביא אספקה לאחיו הבוגרים. הם קידמו את פניו בתחושת חרדה, אין-אונות ובושה, שאותם תיעלו לכעס וללעג כלפי אחיהם הצעיר.

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים. וַיֹּאמֶר דָּוִד ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַה' יִהְיֶה עִמָּךְ. (שמואל א' י"ז, לד-לז).

כאשר הוחלט שדוד יילחם בגליָת הענק, הציע המלך לדוד שיחגור את חרבו ושריונו המלכותיים, אבל לא אלו היו כלי הנשק של דוד.

וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן. וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה … וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו. וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי (שמואל א' י"ז, לח-מ)

תורת ההפחדה של גליָת לא הרתיעה את דוד:

אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ … כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ. (שמואל א' י"ז, מה, מז)

לאחר שגליָת נפל ממכת אבן יחידה שירה דוד מן הקלע שלו, רץ דוד אל הפלשתי, שלף את חרבו של גליָת מנדנה וכרת את ראשו. הגמול הצודק שקיבלו הפלשתים הערלים בא לידי ביטוי בדבריו של מחבר תהילים:

חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ. חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה. (תהלים ל"ז, יד-טו)

לאחר הניצחון שלו על גליָת, לא לקח דוד את חרבו של הענק כשלל; הוא הפקיד אותה במשכן, כעדות לגאולת ה'. בשלב מאוחר יותר, כאשר דוד נמלט מפני קנאת שאול, רק אז, בעת צרתו, הוא לוקח את החרב.

וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ וְאִין יֶשׁ פֹּה תַחַת-יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב … וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָח כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי. (שמואל א' כ"א, ט-י)

הוא אינו שולף את החרב על רודפיו. פעמיים עתיד דוד למצוא את עצמו במצב שבו הוא יכול להרוג את שאול, אבל הוא אינו מניף את ידו. חוש הצדק שלו אינו מאפשר לו להרים ידו על משיח ה'. אויבו, נבל הכרמלי, מחרף אותו, אבל הוא אינו מניף עליו את חרבו, ושם מבטחו בה' שישיב את כבודו. שבע בן בכרי מקלל אותו, אבל הוא אינו הורג אותו, ושוב הוא מקבל את גורלו בכבוד וממתין לצדק שייעשה.

דוד בן ישי עתיד להתכבד כמה וכמה פעמים בתואר גיבור חיל, אבל ניצחונו הראשון על גליָת לימד אותו לקח חשוב לגבי כל אויביו: אין זה משנה עד כמה החרב עצומה, בסופו של דבר "וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ". (שמואל א' י"ז,)

1. מנשה בן ישראל (1604 – 1657) היה רב ומלומד בקהילת בית ישראל שבאמסטרדם. עמיתו, יוסף דלמדיג'יו, מתאר אותו כך: "עיטור החכמים והנזר המהולל של עמנו בעיני הגויים, הכותב דברים מלומדים, שכמותם לא נראו בקרב ארצות ועמים; וחכמי דתם נועצים בו דבר יום ביומו לשמוע את תלמודו". מנשה ייסד את בית הדפוס העברי הקדום ביותר באמסטרדם בשנת 1626 ופרסם חיבורים רבים בעברית, ספרדית ופורטוגזית. בין היצירות שחיבר בשנת 1655, הוא פרסם ספר בספרדית תחת הכותרת Piedra Gloriosa, o De la Estatua de Nebuchadnezzar (האבן המרהיבה, או: אודות המצבה של נבוכדנאצר). הספר תיאר בקווים כלליים את ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת המשיח, באמצעות פירוש חלומו של נבוכדנאצר במונחים משיחיים. מנשה הזמין את האיורים לספר, ובהם התמונה של דוד ההורג את גליָת, מידידו רמברנדט. רמברנדט התייעץ עם הרב מנשה בן ישראל בשאלת הדיוק הפרשני של העברית ושל התורה בציוריו. ראו: "The Unhappy Rabbi", in Steven Nadler, Rembrandt's Jews (Chicago, 2003), pp. 105-143

ראה עוד: 'הרב של רמברנדט', במאמרו של צבי גולדבלום, איש התקווה, חזונו של מנשה בן ישראל, סגולה, גיליון 1, אייר תש"ע אפריל 2010, עמ' 31-30.