וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב. וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל דָּוִד כִּי גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם עַד פֶּתַח הַשָּׁעַר. וַיֹּראוּ הַמּוֹרִאים אֶל עֲבָדֶיךָ מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגַם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת. (שמואל ב' י"א, כב-כד)

רמברנדט שרטט את הדיווח על מות אוריה, ובשרטוט נראה דוד, עוטה לבוש מלכות, מופתע לשמע הידיעה. הבעת פניו מנוגדת להבעת פניו של נתן הנביא שעומד מן הצד. מתווי פניו נשקף צער עמוק, אולי בגלל המוות הטראגי של אוריה, ואולי בגלל הנסיבות שגרמו לו. ראו את הכיסא הריק בצד שמאל של התמונה, המסמל את כס המלכות שדוד ויתר עליו. השליח נכנס פנימה כשהוא נושא את חרבו של אוריה ואת חפציו, כדי לאשש את זהות הקרבן. האירוניה ברורה ומוחשית; אין כל ספק בלבו של דוד מיהו ההרוג, מפני שהוא עצמו ציווה על חיסולו.

דוד קרא לאוריה החתי לשוב לירושלים. הוא שאל אותו לשלום המערכה ולשלום החיילים בחזית. לאחר מכן, במחווה שכלפי חוץ הפגינה את דאגתו לחייל התשוש, הציע דוד לאוריה לבלות זמן מה בביתו, עם אשתו. אלא שאוריה בחר לבלות את הערב עם משרתי המלך. השאלה שעומדת לפני הקורא הנבוך היא: האם אוריה ידע מה קרה? הטקסט עצמו אירוני. דרך אחת לקרוא את הסיפור היא להתייחס לעדותו של אוריה עצמו כמשקפת את פקחותו. אין לו מושג קלוש.

הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה (שמואל ב' י"א, יא)

אוריה הוא חייל למופת, איש מצפון אצילי. גם כאשר הוא שיכור, גאוות היחידה שלו אינה נפגמת. אוריה הוא הניגוד של דוד. הוא אינו מוכן לעשות את מה שדוד אכן עשה. צרכיו האישיים אינם בעלי חשיבות, כאשר האומה במלחמה.

אבל אפשר גם לקרוא את דבריו של אוריה ככתב אישום מובהק כנגד המלך. כאשר הוא מכנה את יואב בשם "אדוני" ואינו נעתר לרצון המלך שישכב עם אשתו, הוא מערער על סמכותו המלכותית, והקורא נרמז כי אוריה מודע היטב לפשעיו של דוד.

כאשר כלו כל הקיצין החליט דוד שיש לחסל את אוריה. הוא שלח אותו בחזרה לחזית למות בידי האויב. במחווה אכזרית ביותר נתן דוד בידי אוריה את צו ההוצאה להורג שלו עצמו. ייתכן שמלך איבד את שיווי המשקל שלו. מעשיו לא היו הגיוניים: עברה גוררת עברה. אנו תוהים האם ברמה כזאת או אחרת בתת-המודע שלו קיווה דוד שאוריה יפתח את המכתב. הדבר עשוי לגרום לו לברוח (ואז דוד משוחרר ממנו בלי לשפוך דמים), ואפשר גם שאם אוריה יפתח את המכתב הוא יהיה אשם במעשה שיש להיענש עליו. אבל לא כך היו פני הדברים.

אוריה הנאמן שיגר את המכתב ליעדו והוצא להורג. יואב שלח את הידיעה על כך לדוד. הוא לא שלח מכתב, כי אם שליח. יואב, שהכיר את המלך, צפה את סערת רוחו, והורה לשליח להגיב למצב רוחו של המלך.

וַיִּשְׁלַח יוֹאָב וַיַּגֵּד לְדָוִד אֶת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה. וַיְצַו אֶת הַמַּלְאָךְ לֵאמֹר כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ. וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה. מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת. (שמואל ב' י"א, יח-כא)

יואב, בחכמתו, מזכיר את אבימלך, שמת כאשר אישה השליכה עליו אבן רחיים מן החומה. האזכור הזה לא נועד רק להסביר כי טרגדיות עשויות להתרחש בעת פעילות צבאית. מטרתו להרשיע את דוד.
פרופ' מאיר שטרנברג ופרופ' מנחם פרי מציינים:
בשני הסיפורים כאחד (סיפור דוד וסיפור אבימלך) – מלך נופל (או מוכה) בעטיה של אשה. (גם אוריה, כמובן, נהרג בעטיה של אשה…) יתר על כן, הסיפור מפורסם על מות אבימלך נושא עמו (לגבי יואב כלגבי הקורא) קונוטאציות של ביזיון הנגרם למלך כתוצאה מנפילתו ביד אשה.
אף קונוטאציות אלה משותפות דווקא לסיפור דוד ובת שבע ולסיפור אבימלך… זאת ועוד: אבימלך ניסה להסתיר ולהסוות את הקלון וחשש מפני הפצת השמועה ("שלוף חרבך ומותתני פן יאמרו…"), אולם דבר זה לא עלה בידו…
ייתכן שיואב קיווה לעורר מידה מסוימת של חרטה בלבו של דוד בכך שהצביע על סופו הבזוי של אבימלך. הוא נכשל. דוד נושם לרווחה כשהוא שומע כי אוריה נהרג, והוא נוקט עמדה של רמטכ"ל ומסביר לשליח כי בשעת מלחמה דברים כאלו אכן מתרחשים:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהָרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ. (שמואל ב' י"א, כה)

אבל הסיפור לא נגמר. הוד מעלתו ייפול ממדרגתו ויהיה מוכרח להתייצב אל נוכח פני המציאות, שממנה חשב שנמלט. "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כ"ח, יג) – כפי שיתברר מיד כאשר נתן הנביא מבקר את דוד; אנו רואים את נתן בציורו של רמברנדט, עולה לבימה מצד ימין.

1. לניתוח מעמיק של האירוניה בסיפור, ראו: Perry Menachem, Sternberg, Meir, "The King Through Ironic Eyes: Biblical Narrative and the literary reading Process in the David and Bathsheba Story" Poetics Today 7,2 (1986) pp. 275-322 ובמהדורה העברית: מ' פרי, ומ' שטרנברג, 'המלך במבט אירוני – על תחבולותיו של המספר בסיפור דוד ובת שבע ושתי הפלגות לתיאוריה של הפרוזה', הספרות, כרך א, מספר 2, קיץ 1968 (תשכ"ח), עמ' 20.

2. ובלשונו של סר וולטר סקוט: Oh, what a tangled web we weave when first we practice to deceive.

3. במאמר של פרי ושטרנברג, לעיל הערה 1, עמ' 312 במהדורה האנגלית.