הנוי והנצח
התנ"ך בעיני רמברנדט
יעקב מברך את בני יוסף
וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ (בראשית מ"ח, יז-יח)
בציור הזוהר על בד נראה יעקב מברך את שני בני יוסף, אפרים ומנשה, לפני מותו. כמו בתיאור המקראי, יעקב מסכל את ידיו, ומעניק את הברכה העיקרית לבן הצעיר, אפרים. זוהי הדוגמה האחרונה להיפוך העדפת הבן הבכור, נושא שחוזר על עצמו בחומש בראשית. שלא כמו בתיאור המקראי, יוסף אינו מפריע ליעקב, ולא מנסה לשים את יד ימינו על ראש הבן הבכור, מנשה. יוסף ואשתו, אסנת, נראים שלווים ושבעי רצון.
חשיבותה של ברכת האב לבנים ניכרת מתחילת התקופה המקראית. אנו מוצאים כי נח מברך את שם ואת יפת (בראשית ט', כו-כז), יצחק מברך את יעקב ואת עשו (בראשית כ"ז, כ"ח א-ד), ויעקב מברך את שני נכדיו המצריים, אפרים ומנשה.
ברכת יעקב לנכדיו יוצאת דופן, מפני שהמקרא מכריז כי זאת תהיה 'ברכה לדוגמה', שבה יברכו הורים את ילדיהם:
וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה (בראשית מ"ח, כ)
הדבר תמוה מעט משום שזמן רב לפני הברכה לאפרים ולמנשה מתארת התורה תופעה דומה. בבראשית י"ב, ב מסופר שאברהם נתברך על ידי ה' בכבודו ובעצמו:
וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה
ר' דוד קמחי מבאר את מהות החלק האחרון של הברכה:
אמר לו: כל כך תהיה ברכתך והצלחתך גדולה עד שתהיה ברכה לאחרים, כי כשיברך אדם בנו יאמר לו: האל יברכך בברכת אברהם.
אם כן, מדוע לא מתברכים באברהם אבינו? מדוע נשמר התפקיד הזה לנכדיו המצריים של יעקב?
השאלה מטרידה עוד יותר כאשר אנו נזכרים בנסיבות שבהן קרא יוסף לבניו בשמם. מנשה קיבל את שמו "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי, וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מ"א, נא). ושמו של אפרים מוסבר "כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (בראשית מ"א, נב).
שמות הבנים משקפים את מידת הניכור שיוסף חש במשך שנות עמלו הרבות. אמנם זה בהחלט מסביר מדוע יוסף השתוקק כל כך שאביו יקבל את בניו ויברך אותם, אך אין מובן מכאן מדוע ברכת מנשה ואפרים הפכה לאב-טיפוס של ברכות הבנים.
מנשה ואפרים נולדו מחוץ למשפחת האבות; יוסף ניסה לשכוח את בית אביו, והשמות של בניו משקפים את ההתנכרות הזאת… הן ליעקב הן ליוסף נולדו בנים בגלות, לפני ששבו והתאחדו איש עם אביו. יעקב מכיר בהגשמה של ההבטחה לריבוי זרעו בבנים שנולדו ליוסף באותן נסיבות שבהן נולדו לו ילדיו.
לפי הקריאה הזאת, נכדיו של יעקב הם מגשימי ההבטחה האלוקית שניתנה זמן רב קודם לכן. תקוותיו של יעקב לברכת ה' השתבשו עם מותה של רחל ועם חטיפת יוסף. הנכדים של יעקב הם התיקון, הם מפיחים רוח חיים חדשה בברכה.
הרב משה צבי נריה מציע הסבר אחר. כל בני יעקב ונכדיו האחרים גדלו בארץ ישראל. הם היו בחזקת מעגל סגור, ושאבו את קיומם הרוחני מן המסורת של אוהל יעקב. אפרים ומנשה היו ילדי הגלות. האתגר של יוסף היה להנחיל את הערכים של בית אביו לבניו שנולדו על אדמת נכר, בסביבה מנוכרת, בחצר המלכות. הוא חלק אתם את זיכרונותיו הכמוסים ובעלי המשמעות מן הארץ הנושנה ומבית אביו. הוא טיפח בהם ערגה לקשרי משפחה ולמסורת משפחתית. מנשה ואפרים קיבלו את ההתלהבות ואת הכמיהה הללו, שנחקקו בהם.
יעקב ראה את מידת ההתלהבות הזאת כאשר טמן בברכתם את הברכה שבה מברכים הורים את ילדיהם בכל דור ודור: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". הלוואי שתשאף למלא את חסרונך; הלוואי שחלום השיבה הביתה והשאיפה העזה לחשל קשר בל ינותק עם מורשת משפחתך יהיו מושרשים בך
