וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה (בראשית ל"ז, כח)

התחריט של רמברנדט המתאר את מכירת יוסף מראה את יוסף כנער מבוהל. הוא מוחזק בידי שניים מאחיו, אולי הם שמעון ולוי, בשעה שעסקת מכירתו מתנהלת בצד ימין של התחריט. הדמות העיקרית היא ככל הנראה דמותו של יהודה, שמתואר בתנ"ך כמי שהציע למכור את יוסף ובלבד שלא להרוג אותו.

נתבונן בסדר האירועים: יוסף נשלח על ידי אביו לבדוק את שלום אחיו. יוסף מתעלם משנאת האחים, ויוצא לדרכו לפגוש אותם. הם רואים אותו מרחוק וזוממים לחסל את בעל החלומות אחת ולתמיד. אמנם השאיפה הראשונית של האחים הייתה לרצוח אותו, אך ראובן, אחיהם הבכור, מסכל את מזימתם הזדונית, ומציע להשליך אותו לבור, שם ימות מוות טבעי. התורה מגלה לנו מאוחר יותר כי ראובן התכוון ל"הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו". הכתובים נותנים ביטוי למצהלות הבוז של האחים לנוכח צרתו של יוסף בבור, כאשר מתואר כיצד הם יושבים לאכול לחם, בלי שמצוקתו מטרידה אותם. האחים רואים "אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים" מתקרבת, ויהודה מעלה את הרעיון המעשי, שאפשר גם להרוויח ממכירת יוסף לסוחרים. התוכנית מקבלת את הסכמת האחים. ואולם בבואו לתאר את מה שהתרחש לאחר מכן, הטקסט אינו חד משמעי.

ַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה. (בראשית ל"ז, כז-כח)

השאלה הבוערת היא: מי הוא הנושא בפסוקים האלה? האם המדיינים שעברו במקום הערימו על האחים ומכרו את יוסף לישמעאלים, בעוד אחיו מתענגים על ארוחתם? או שמא יוסף הוצא מן הבור ונמכר בידי האחים, שהוציאו את תוכניתו של יהודה אל הפועל כמתוכנן? הפרשנים חלוקים בדעותיהם:
רבי יוסף בכור שור מאורליאנס מתאר את התהליך כביטוי לשנאה העמוקה שחשו האחים כלפי יוסף. לדעתו, הם עצמם ביצעו את הפשע:
וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים: יש מפרשים שהמדיינים שמעוהו צועק בבור, והעלוהו וגנבוהו, ומכרוהו לישמעאלים בעשרים כסף, ועשו ממנו סחורה גדולה, מפני שלא הוציאו עליו כלום. וישמעאלים, הורידוהו למצרים. ומה שאומר בסוף הפרשה "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם" (בראשית ל"ז, לו), כלומר: כדי להורידו למצרים… והאמת היא אחיו מכרוהו, כמן שאמר להם: אשר "מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה" (בראשית מ"ה, ה)… כי היו נותנים משלהם שירחיקוהו מהם, כי תכלית שנאה שנאוהו!
רשב"ם מעדיף את הקריאה הקודמת, שמזכה את האחים במידה מסוימת. אף על פי שהאחים תכננו למכור את יוסף, הרי תוכניתם סוכלה בידי הסוחרים המדיינים. נטייתו של רשב"ם לקבל את העמדה הזאת היא אולי תוצאה של ויכוח דתי שניהל עם פרשנים נוצרים. בפרשנות הנוצרית סיפור מכירת יוסף הוא הטרמה לסיפור המופיע בברית החדשה ובו בגדו בישו ומכרו אותו בעבור עשרים כסף. רשב"ם מקל באשמתם של האחים בסיפור הזה, על מנת להמעיט מערכה של הטענה הנוצרית.
אפשר למדוד את ערכן של העמדות האלה מתוך עדותו של יוסף עצמו, כפי שהיא מופיעה בהמשך הסיפור המקראי. אלא שגם שם הכתוב מותיר אותנו בספק. בבראשית מ', טו מסביר יוסף כי נחטף, וכך הוא נותן פתח לפירושו של רשב"ם:
         כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר
לעומת זה, בבראשית מ"ה, ד הוא אומר בפירוש כי נמכר בידי האחים:
        אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה
מדוע אי הבהירות הזאת? ייתכן שהסיבה לכך שאי אפשר להבין את הסיפור בצורה חד משמעית היא שהבנה אמיתית של מהלך המאורעות אפשרית רק מנקודת ההשקפה של אלוהים. הפעולות של בני האדם הולכות לכאורה בתבניות ברורות מסוימות ובכיוונים הגיוניים. במקרה הזה אנו מקבלים את הרושם שיריבוּת בין אחים ושיקולים כספיים הניעו את האחים או את הסוחרים, ואילו הטקסט המקראי מעלה אותנו למישור אחר לגמרי. הכתוב יודע – ומכאן מבין זאת גם הקורא – שלא האחים ולא המדיינים מכרו את יוסף למצרים; זאת הייתה התוכנית האלוהית בפעולה.

1. בבראשית פרק ל"ד שמעון ולוי נוקמים את אונס אחותם דינה בשכם. יוסף כולא את שמעון כדי לוודא שבנימין יובא לפניו. ספרות המדרש מסבירה כי שמעון נבחר מפני שהוא ולוי הציעו להרוג את יוסף בפרק ל"ו, כ. זאת ועוד, על פי הקריאה המדרשית, הם אלו שמכרו אותו (בראשית רבה צז ).

2. הרעיון של שינוי נקודת ההשקפה כאמצעי ספרותי להארת סיבתיות כפולה נבחן בידי אדל ברלין בספרה: Adele Berlin, Poetics and Interpretation of Biblical Narrative (Sheffield, 1983, pp. 43-82)

3. רבי יוסף בן יצחק מאורליאנס נודע בכינויו רבי יוסף בכור שור. הוא היה פרשן מבעלי התוספות, שחי בצפון צרפת במאה השתים עשרה. פירוש בכור שור על התורה, מוסד הרב קוק, תשנ"ד לבראשית ל"ז.

4.רבי שמואל בן מאיר, המוכר בכינויו רשב"ם (1080 – 1174) היה אחד מבעלי התוספות ופרשני המקרא הדגולים ביותר בצפון צרפת. הוא היה נכדו של רש"י.