וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי (בראשית ל"ז ה-ו)

רמברנדט מתאר את הסצנה המקראית, והוא משתמש בהבעות פנים מגוונות כדי להקים את הטקסט לתחייה. יוסף, במרכז התמונה, שקוע כולו בתיאור החלום; מבטו המביט למרחקים מעלה את האפשרות שהוא רואה לנגד עיניו את המאורעות שעליהם חלם בלילה הקודם. בין המאזינים הקשובים נמצאים אביו, יעקב, הנערה עם עגיל הפנינה – כנראה אחותו, דינה, ואף (לדעת כמה מומחים) אמו, רחל, שנמצאת במרחק, בחדר השינה שלה (אף על פי שעל פי הכתובים היא כבר לא בחיים בעת הזאת).

הבעת פניו של יעקב מביעה עניין, לצד קורטוב של פקפוק. שימו לב כיצד האחים נאספים סביב יוסף. האם רמברנדט צייר את האחים מצטופפים סביב יוסף כדי לאשש במכוון את החלום שבו אלומות החיטה שלהם מקיפות את האלומה המרכזית שלו? מסבר פניהם ניכרים עוינות, ספקנות וזלזול. הדבר אינו מנבא טובות ליוסף הצעיר, שאינו מודע כלל לזרעי המחלוקת שהוא זורע.

פרופסור נחום סרנה מציין שבעולם העתיק היה ידוע שחלומות הם מטבעם "אחד מששים לנבואה" (ברכות נז ע"ב). בחלומות המתוארים קודם לכן בבראשית ההתגלות ישירה והמסר נאמר במילים. לעומת זה, במקרה של חלומותיו של יוסף שפת ההתקשרות היא באמצעות סמלים. אלוהים לא מופיע במפורש בתוכן של החלומות, ובכל זאת מובן מאליו כי "לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים" (בראשית מ', ח). אחי יוסף הבינו מיד את המסר ודחו אותו על הסף.
בחלום הראשון יוסף מתאר:

וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. (בראשית ל"ז, ז)

האחים הגיבו מיד, ופירשו את החלום כפשוטו:

הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ ? וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו (ל"ז, ח)

בדומה לכך מתפאר יוסף לאחר החלום השני:

וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו, וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ?  הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה? וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. (ל"ז, ט-יא)

החלומות הללו, וכמוהם גם חלומותיו של פרעה, באו בזוגות. הרב דוד צבי הופמן מסביר בפירושו לבראשית את ההבחנה בין שני החלומות המקבילים הללו:

…שני החלומות רומזים לתקופות שונות. בחלום הראשון האחים לבדם משתחווים ליוסף. והוא רומז לזמן שהם באו לבדם למצרים והשתחוו שם בפני מושל הארץ, שלא היה ידוע להם (להלן בראשית מ"ג, כו). השתחויה זו הייתה מופנית אל בעל אוצרות התבואה הכל-יכול, והוא האמור כן "ותשתחוין לאלמתי". לעומת זאת רומז החלום השני לזמן שכבר הכירוהו והתפייסו עמו, כשכל בית יעקב מכיר ומודה בגדולת יוסף כמוכתר שבין האחים (להלן בראשית מ"ט, כו) ומשתחוה לו (להלן מ"ז, לא; נ', יח).

ובכן, אף על פי שניכר כי ההיסטוריה מזכה את יוסף למרות אשליות הגדלות שלו, הרי שבשעת התרחשות המאורעות אחיו היו בטוחים כי (כפי שניסחו זאת חז"ל): "אין מראים לו לאדם אלא מהרהורי לבו". ככל שהדבר נגע לאחים, החלומות שניבאו את שאיפותיו של יוסף ובהם כיכב החולם בעצמו כציר שסביבו העולם סובב, היו תוצאה של יוהרתו ההולכת ומתגברת. האחים זעמו באיבה.

ואולם מה לגבי יוסף עצמו? כיצד פתר הוא את החזיונות שבחלומותיו? מלכתחילה נראה כי החלומות שמשו כמנגנון הגנה בלתי-מודע בתגובה לשנאה של אחיו ולקנאה שלהם במעמדו כבן מועדף. אבל אחר כך הבין יוסף כי "לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים" (בראשית מ', ח). יתרה מזאת, ככל שהעלילה מתקדמת, מבין יוסף כי עליו לנקוט יוזמה וללכת בעקבות החלומות – לא למען התועלת האישית שלו, אלא כדי להגשים את התוכנית האלוהית שהייתה טמונה בהם.

לאחר מות יעקב, הוציאו יוסף ואחיו את הוראות אביהם לפועל, וקברו אותו בנחלת אבותיו בכנען. בדרכם חזרה למצרים נתקפו האחים חרדה, מחשש שמא כעת, לאחר שאביהם נפטר, יוסף ינסה לנקום בהם על שקשרו נגדו והשליכו אותו לבור. הם מתחננים לפניו שיחוס עליהם למען אביהם:

וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. (בראשית נ', טז-יז)

מדרש תנחומא מעצים את המתח בסיפור ומציב בו תמונה נוספת:

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם. ומה ראו עתה שפחדו? אלא שראו בעת שחזרו מקבורת אביהם, ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו. וברך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס: "ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה" (מדרש תנחומא, בראשית, ויחי יז)

בסיפור הזה אחי יוסף רואים אותו חוזר אל זירת הפשע שלהם, והם חוששים כי הנקמה שלו קרובה לבוא. אבל חז"ל מציגים את יוסף כמי שהתבגר. הוא כבר אינו רואה את עצמו כמרכז היקום, אלא הוא מודה למי שהושיעו. "וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה" (תהילים פ"ו).

יוסף מקשיב לחששם של אחיו ובוכה. הוא מצטער על כי הם חושבים שהוא עדיין מונע על ידי מניעים שפלים של נקמה, בעוד שהוא כבר חי זמן רב בידיעה כי הקדוש ברוך הוא אחראי לכל מה שקרה:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. 

במעגל סיפורים זה יוסף מופיע הן כחולם חלומות והן כפותר אותם. בסופו של דבר החלומות שלו משמשים כפרשנות למציאות המשפחתית ולייעוד של בני ישראל.

1. נחום סרנה, Nahum Sarna, The JPS Torah Commentary, Genesis 37:5-11, pp. 256-257

2. הרב דוד צבי הופמן (1843 – 1921) היה רב חשוב וחוקר תלמוד בגרמניה. הוא שימש כרקטור סמינר הילדסהיימר בברלין. ראו פירושו לבראשית: ספר בראשית, מפורש על ידי הרב דוד צבי הופמן, כרך ב, תל אביב תשל"א, עמ' תקסו.