יוסף, שנמכר בידי אֶחיו לעבדות במצרים, עולה בסולם הדרגות בתפקידיו בבית פוטיפר, איש חצר המלוכה. יוסף רכש את אמונו המוחלט של אדוניו, והוא מנהל את משק הבית. רק אשת פוטיפר היא מחוץ לתחום לגבי יוסף. אמנם התנהגותו היא ללא דופי, אך לבעלת הבית יש תוכניות אחרות.

       וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים (בראשית ל"ט, ז-ט).

רמברנדט בחר להמחיש שני רגעים
שונים בסיפור יוסף ואשת פוטיפר בתחריט הוא מתאר את יוסף הנמלט מציפורניה התאוותניות של אשת פוטיפר. הוא מפעיל כוח כדי להיחלץ מתפיסתה. הצופה מתרשם שהצעיר התם מסוגל לעמוד בפיתוי. הציור על בד לוכד את הסצנה הבאה בדרמה, כאשר גברת פוטיפר מוציאה לפועל את נקמתה, מאשימה את יוסף בחטא שלא ביצע ומכוונת כלפיו את כל כעסה, תסכולה ותאוותה.

        וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ. וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי. וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה (בראשית ל"ט, טז-יח).

בתמונה עוטה יוסף אור שמימי. רמברנדט תפס את פני יוסף המביעים שפלות רוח ותמימות. אשת פוטיפר המתוסכלת מפנה אצבע מאשימה כלפי בגדו של יוסף. פוטיפר ניצב במקביל ליוסף, והוא מאזין לדברי התוכחה המרושעים שלה בשוויון נפש.

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה. (בראשית ל"ט, א)

פרופסור נחום סרנה מפרש שהזהות הלאומית של אדונו של יוסף מצוינת שלוש פעמים, כדי להדגיש שהמכירה של יוסף לעבדות במצרים מכינה את הבמה לשעבוד בני ישראל העומד בפתח, ולגאולה שתבוא בעקבותיו. הנבואה שניתנה לאברהם בבראשית ט"ו, יג קורמת עור וגידים.

נוסף על הסאגה של הגורל הלאומי, שיוסף הוא השליח המבצע שלה, הכתובים מציינים את התפתחותו הדתית והמוסרית של יוסף.

אנו פוגשים את יוסף לראשונה בגיל שבע עשרה, כשהוא מתנשא על אחיו בזכות מעמדו המועדף. הוא מתהדר בכתונת הפסים שלו ובחלומותיו הרברבניים בלי מעצורים, ויוצר בקרב אחיו עוינות שלוחת רסן. היומרנות והאגוצנטריות שלו מעוררות טינה כה גדולה עד כי האחים זוממים להורגו.

ואולם המציאות הכתה ביוסף מכות נמרצות. הוא מוצא את עצמו לבד בתחתית הבור, נמכר לעבדות בידי סוחרים ישמעאלים. כאשר הוא בטוח כי הגיע עד לבור תחתיות, התהפך לפתע הגלגל. הוא נמכר לפוטיפר, מנהל משק הבית הראשי בחצר פרעה. בהשגחה אלוהית יוסף עולה ומתקדם בדרגה. במהלך ההתקדמות הוא עומד בניסיונות שמקנים לו חוכמה, בינה ודעת. בשעה שהוא עומד בניסיון הפיתוי של אשת פוטיפר, יוסף מראה בגרות שלא הייתה בו קודם לכן, ומציב את ריבונו של עולם במרכז עולמו.

לבד עם אשת פוטיפר, לפני שהוא נופל לזרועות המפתות של החטא, הוא עומד בפיתוי וקורא בתוקף: "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים"?

כיצד הצליח יוסף להתעלות אל מעבר ליצרים שלו ולחשל את הנחישות המוסרית הזאת? חכמים מציירים את יוסף כמי שפועל לא רק מתוך מוסריות, אלא כמי שמעריך את תפקידו הפוטנציאלי בייעוד של בני ישראל. כאשר עמד להיכנע, עצר יוסף במקומו בזכות דמותו של יעקב אביו, מורו ורבו, מצפונו, האני האחר שלו. הוא ראה את פני אביו, ושמע את קול יעקב:

באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות. (בבלי, סוטה לו ע"ב)

יוסף אמנם היה מבודד במצרים, אך הוא לא היה לבד. הוא היה חלק משלשלת גדולה שהתחילה עם אבות אבותיו ועתידה להימשך לדור ודור. הקשר שלו למורשת אביו שימש לו עוגן מוסרי, שאותו לא יכלו לעקור הן הפיתוי והן הבדידות. מעשיו באותו רגע שיקפו לא רק את הערכים המשפחתיים שלו, הם בנו את הגשר של יוסף אל העתיד וקבעו את מקומו בהיסטוריה היהודית. ההשלכה של עוצמתו המוסרית של יוסף מציבה אותו במקום של כבוד בקרב שבטי-יה, חקוק על החושן שבאפוד – שריון הקדושה – שנשא הכהן הגדול על לבבו.

1. נחום סרנה, JPS Torah Commentary לבראשית ל"ט א, עמ' 271.

2. התלמוד הבבלי הוא פירוש והרחבה של המשנה, כפי שנלמדה בישיבות הגדולות בבבל. על פי רוב מתארכים את נוסח התלמוד שלפנינו למחצית הראשונה של המאה השלישית ועד שנת 499.