וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (שמות ג', א-ד).

מתוך הסנה שומע משה הרועה את נבואת ההקדשה שלו. הוא רואה את המראה הפלאי של הסנה הבוער ואיננו אוּכָּל ושומע את הקריאה האלוהית השולחת אותו לרעות את צאן עמו. רמברנדט מצייר את משה כמי שנתפס כשאינו מוכן, וחששו ותדהמתו באים לידי ביטוי בשפת הגוף שלו. אחר כך הרגשות האלה הופכים להיסוס ולספק עצמי, כאשר ה' מצווה את משה לקחת על עצמו את המשימה של גאולת בני ישראל. מדוע הוא נבחר? איזו תכונה של משה הכשירה אותו לתפקיד הכביר הזה? כיצד ניסיונו כרועה צאן שימש ערובה לכך שהוא ראוי להנהיג?

בשעה שהיה עסוק בפעילותו היומיומית והשגיח על העדר, קיבל משה את הקריאה העילאית מן השמים, לגאול את עם ישראל משעבוד. פרשני המקרא ראו את חיי משה כרועה צאן כהכנה הכרחית לתפקידו כמנהיג ציבור. פילון האלכסנדרוני טוען:

אחרי נישואיו, נטל משה לידו את העדרים ורעה אותם, ובכך הכשיר עצמו לשלטון. כי מלאכת הרועים היא גם הכנה למלוכה לגבי מי שעתיד לעמוד בראש עדר בני אדם, התרבותי בעדרים; וכמוה כציד לגבי אלה שמטבע ברייתם הם אנשי מלחמה, כי מי שמתכונן לפקוד בצבא מתאמן קודם על חיות בר… ולפיכך מכונים המלכים 'רועי עמים' לא לגנאי אלא ליתר כבוד. מתוך עיון בדבר, לא על פי הסברות הרווחות אלא על פי האמת – ויצחק מי שירצה – אני בדעה שרק איש הבקיא במדע הרועה מסוגל להיות מלך מושלם, שכן התחנך על יצורים פחותים לניהול היצורים העליונים: כי אי אפשר ללמוד את הסודות הגדולים לפני הקטנים. (על חיי משה, א' 62-60).

ספרות חז"ל ראתה אף היא את תפקידו של משה כרועה צאן כבעל חשיבות רבה. בהקשר הזה הוא הפגין את התכונות הנדרשות למנהיג. לא די בכך שהוא הוכיח את יכולת השליטה והניהול שלו כרועה; משה הראה גם את האמינות, החמלה והרגישות שלו.

"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה": … אין הקדוש ברוך הוא נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואחר כך מעלהו לגדולה … וכן במשה הוא אומר "וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר", להוציאן מן הגזל (שמות רבה, ב' ג)

כיוון שרועים ידועים לשמצה "מפני שאומנותן אומנות ליסטים" (משנה קידושין ד, י"ג) מדגיש המדרש את יושרו של משה. גם בשעה שהיה לבדו עם הצאן בהרי מדיין, קרן והאיר אופיו הזוהר של משה. חכמים מוסיפים ממד חיוני נוסף של מנהיגות:

"ה' צַדִּיק יִבְחָן" (תהלים י"א, ה). ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. … ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבנו, עליו השלום, רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא. עיף אתה. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל. הוי "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה" (שמות רבה, ב, ב).

המדרש המקסים הזה מציג את משה כאיש החמלה. אף על פי שהיה לו צאן רב לשמור עליו, הוא הראה את דאגתו לגדי הצמא שתעה מן העדר. הנמשל למדרש הוא אהבתו הגדולה ודאגתו הרבה של משה לכל אחד ואחד מצאן עמו ישראל, שאותו הוא עתיד להנחות ביושר ובחמלה.

1. De Vita Mosis I: 60-62, pp. 307-308 המהדורה העברית: סוזן דניאל-נטף (עורכת), כתבי פילון האלכסנדרוני – כתבים, א, ירושלים תשמ"ו, עמ' 224, סעיפים 60-62.

להרחבה על פילון האלכסנדרוני – ראה בהערות לתמונה 'משה מתגלה'.