…פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (שמות ל"ד, א)

הציור המסתורי הזה בלבל את חוקרי רמברנדט. יש מביניהם הסבורים שמשה מחזיק את הלוחות ממש לפני שבירתם לנגד עיני העם. אחרים טוענים שרמברנדט צייר את הירידה השנייה של משה, בדרכו להביא את הלוחות השניים לבני ישראל. הזווית שבה הוא מחזיק את הלוחות מצביעה על האפשרות הראשונה. משה קיבל הוראה לרדת מן ההר ולשבור אותם לעיני כולם. אבל כאשר מתבוננים בהבעת פניו של משה, הוא אינו נראה זועם. מבטו המהורהר מצביע על כך שהוא שבע קרבות ושקוע במחשבות. נראה יותר שמשה יורד מן ההר עם הלוחות השניים, בהתאם לצו ה': "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ".

בשעה שמשה היה עדיין על ההר, הודיע לו הקדוש ברוך הוא על הפרת האמון הגדולה ביותר: חטא העגל.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות ל"ב, ז-ח)

משה היה יכול להשאיר את הלוחות על ההר ולרדת לטפל בעם "כֶּבֶד עָו‍ֹן". במקום זה הוא בחר להביא את הלוחות ולשבר אותם לנגד עיני העם, כדי שיבינו את עוצמת האובדן.

הפעולה הדרמטית הזאת הייתה יכולה להיות הפרק האחרון בסיפור האהבה בין עם ישראל לאלוהי אבותיהם. זה היה סיום מתאים לחוטאי ישראל שיישארו עם שברי לוחות; תזכורת מכאיבה לברית שהפרו. ואולם הסיפור לא מסתיים כאן. למרבה הפלא ה' ציווה על משה לפסול לוחות שניים כראשונים ולהביא אותם אל העם.

המינוח תמוה; שני לוחות אבנים "כראשונים"? כיצד יכולים בכלל להיות לוחות כמו הראשונים? האם משה יכול ליצור שוב את החוויה של מעמד הר סיני לאחר שבני ישראל מאסו בה' ובתורתו. לא ייתכן שידור חוזר מיידי, בהתחשב בשפל המדרגה שאליו ירדו.

משה ראה לנגד עיניו את המראות של עבודה זרה והוללות, ובוודאי הרהר בלבו על היעילות של תפקידו כנותן התורה, ועל הסבירות שהדברות עצמן רלוונטיות בכלל.

לפי מדרש הגדול ייתכן שהלוחות השניים לא היו כראשונים; ההפך הוא הנכון. הם היו גדולים יותר מפני שהיה צריך להוריד אותם לעם שהשתנה. בפעם הראשונה משה מצא את העם עסוקים בעבודה זרה ובהוללות, ואילו בפעם השנייה – בתשובה ובחרטה.

בפרשת הדרכים המכריעה הזאת הבין עם ישראל שרגעי ההתעלות בחיים הם רגעים חולפים, כצל עובר. עם ההבנה הזאת היה ברור שלא רק הלוחות נשברו, גם עם ישראל התרסק; לבם נשבר בקרבם. אפשר רק לשער את רגע ההתפכחות; את עומק הייאוש ברגע שהכירו באפשרויות האבודות. הם בוודאי הגיעו לתובנה העמוקה באשר למצג של חייהם הריקים מתוכן, שאותם הם חיים במרדף אחר הבלים, החיים שהחליפו את הברית האמתית. ואף על פי כן אלוהים היה מוכן לסלוח, להתחיל מהתחלה. הוא ציווה "קח לך שני לוחות אבנים כראשונים", ואִפשר להם להתחיל מחדש, לשקם את יחסיהם עם הקב"ה, הרופא לשבורי לב.

1. מדרש הגדול הוא פירוש של חכמים על חמשה חומשי תורה ומקורו בתימן. הוא מורכב ממובאות מתוך טקסטים רבניים קודמים (מן התקופה התלמודית). נדפס לראשונה במאה השלוש–עשרה.