וַתְּיַשְּׁנֵהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ וַתִּקְרָא לָאִישׁ וַתְּגַלַּח אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ וַתָּחֶל לְעַנּוֹתוֹ וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו. וַתֹּאמֶר פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר וְהוּא לֹא יָדַע כִּי ה' סָר מֵעָלָיו. וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו…(שופטים ט"ז, יט-כא)

רמברנדט בחר לתאר את לכידתו האכזרית של שמשון. שמשון, שדלילה רימתה אותו, נתפס בידי הפלשתים שמצמידים אותו לרצפה ומנקרים את עיניו המוצפות דם. רגלו הימנית המפרכסת מצביעה לכיוון הדלת, שם עומדת דלילה המחזיקה בידיה את מחלפות ראשו ואת המספריים, והיא עולזת בניצחונה. משחקי האור והצל (chiaroscuro) בתמונה מצביעים לא רק על הענק שנלכד, כי אם גם על פתח המילוט שנחסם בעדו בלי רחמים.

ההשוואה בין הציור הזה לבין הציור המכונה 'שמשון ודלילה' מרתקת. בציור השני רמברנדט נאמן יותר לכתובים. בתמונה הזאת דלילה קוראת לפלשתים שיגזרו את שערו של שמשון, ואילו בתמונה שלפנינו רמברנדט משבש את הסיפור ומצייר את דלילה כשבידיה שערו של שמשון והמספריים.

ספר שופטים סוקר את הפער שבין כניסת בני ישראל לארץ ישראל תחת מנהיגותו של היורש הראוי, יהושע, לבין תקופת המלכים המתוארת בספר שמואל ובספר מלכים. המנהיגים המתוארים בספר שופטים מייצגים קבוצה מגוונת ביותר. למעט יוצאת הדופן, דבורה, התואר שופט המיוחס לדמויות האלה, כלל אינו משקף תפקיד שיפוטי כי אם את הישגיהם כמושיעים של עם ישראל. בחירת המנהיגים מפתיעה ביותר. גדעון, למשל, הוא הבן הצעיר בבית אביו ושבטו הוא הדל בישראל, ואילו יפתח הוא בן אישה זונה. ואולם השופט התמוה מכל הוא שמשון הגיבור. נראה שעלילותיו אינן מעשים של גבורה לאומית, כי אם ביטוי לפזיזותו, ולעובדה שהוא התעסק עם נשים פלשתיות. אמנם מעשיו הם מעשי גבורה, אבל אין הם מצביעים על יושר ומוסר, וקשה מאוד לראות בהם פעולות מנחות לגאולת עם ישראל.

חז"ל אכן רואים בשמשון אחראי לאופיו התאוותני: "שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו" (משנה, סוטה א', ח).

מה שיכול להבהיר את הבחירה במנהיגים בתקופה הזאת הוא ההסתכלות על השופטים לא רק כעל מנהיגים, כי אם על כל אחד ואחד מהם כפרדיגמה של עם ישראל. שמשון הוא דוגמא לכך.

ספר שופטים בנוי סביב נושא שחוזר על עצמו: עם ישראל חוטא, אלוהים כועס, הוא שולח אויבים להעניש אותם, הם חוזרים בתשובה, שופט נבחר כדי להציל אותם ומביא לתקופת רגיעה; וחוזר חלילה.

קנת גרוס לואיס סבור ששמשון מאפיין את המעגל הזה:

אף הוא, כמו עם ישראל, ילד שעשועים לה'. אף הוא, כמו עם ישראל, לא בוגר, הוא אופורטוניסט ונמהר. חולשתו לנשים מגיעה לשיאה באבדן כוחו בגלל התרמית של דלילה – כמו ישראל; הוא שיחק בתפקיד הזונה פעם אחת יותר מדי. הוא מתפתה, כמו ישראל, ומקור כוחו נלקח ממנו, כשם שה', מקור הכוח של ישראל, מסתלק מן העם כדי להענישו. מתגברים עליו, קושרים אותו ומכניעים אותו, כשם שישראל נמכרים ביד אויביהם ומגורשים אל ההרים והגבעות. נראה שהעיוורון של שמשון מסמל את התגבשות העיוורון של ישראל כאשר הם נכנעים לפיתוי ולחולשה וחוטאים לאל. שמשון סובל בגופו את החשיכה שעם ישראל סובל ממנה בהשאלה, כאשר הם פונים מעם ה' ונאלצים לחיות במערות ובנקרות, דרכיהם שוממות וכפריהם ריקים מאדם. אבל כשם שה' משיב את חסדו ואת גבורתו לעם ישראל שוב ושוב, כך חוזר אל שמשון באופן טבעי הכוח שנתן לו אלוקים. למעשה, חזרת הכוח כל כך טבעית – שער ראשו מתחיל לצמוח שוב, אחרי שגולח – עד כי עולה על הדעת, כמו השחר העולה אחרי הלילה, כי אך טבעי שה' ייתן לישראל כוח להתנגד לאויביהם.

אף על פי ששמשון עצמו מת מוות אלים, סיפורו משמש השראה ומופת לעם ישראל. אלוהים לא יטוש את עמו לגמרי בעת צרה. הוא יעלים עין מחולשותיהם, יחדש את מקור כוחם ויגאל אותם גאולה מפתיעה.

1. Kenneth R.R. Gros Louis, "The Book of Judges",
pp. 161-162 in Literary Interpretations of Biblical Narratives (Nashville, 1982)